מה שאתה צריך לדעת על סדרת ברידגרטון השנויה במחלוקת

אם לא שמעתם על ברידג'טון בשבועיים האחרונים, ככל הנראה עקבתם אחר ניקוי רעלים דיגיטלי קפדני תוך שלילה מוחלטת של גישה לאינטרנט. הסדרה יצאה בסוף דצמבר - וכבר הפכה, אולי, לתוכנית המדוברת ביותר בתחילת השנה. עותקים רבים נשברו ברשתות החברתיות: בעוד שחלקם מעריצים אותו בכנות, אחרים נוזפים בו בחירוף נפש. להבין מדוע "ברידג'רטונס" גרמו לתהודה כזו - והאם דרמות מחופשות צריכות להיות מדויקות היסטורית.

התסריט ללהיט החדש מנטפליקס מבוסס על סדרת הספרים באותו שם של ג'וליה קווין האמריקאית. הם מתקיימים באנגליה בתקופת ריג'נסי - התקופה שבין 1811 ל- 1820. הדבר הראשון שתופס את העין ביחס לתזמון הפעולה הוא הליהוק. בסדרה מככבים שחקנים עם צבעי עור שונים - וזה נורמלי ונכון לחלוטין למאה ה -21, אבל די מקורי למאה ה -19. כמובן, לא הייתה אז אצולה בריטית כהת עור. יתר על כן, המלכה שרלוט ממקלנבורג-סטרליץ לא יכולה להיות שחורה. ובעוד חלקם שיבחו את יוצרי הסדרה על הפיתרון המקורי והתמיכה ברעיונות הכללה, אחרים ראו בכך ניסיונות חסרי בושה לשכתב את ההיסטוריה. למעשה, הכל הרבה יותר פשוט - וכמובן שאין בזה שום כוונה חתרנית.מופע המופע של ברידגרטון, שונדה ריימס, אוהב להשתמש בטריק "הליהוק העיוור" כביכול, שאינו לוקח בחשבון את הופעתם כאשר מאשרים לשחקנים לתפקיד. סוג במקרה זה לא משנה - העיקר להיות מסוגל להעביר אופי. לכן המלכה השחורה של בריטניה לא צריכה להפתיע אף אחד.

נקודה מעניינת נוספת היא התלבושות. אתה לא צריך לדעת את ההיסטוריה של התחפושת בפירוט רב מדי כדי להבין שהתלבושות של דמויות הסדרה אינן תואמות יותר מדי לאופנה של תקופת ריג'נסי. גיבורי המסך העיקריים, משפחת פיטרינגטון, משנים תמונות בזה אחר זה בגווני חומצה, שקולקציית בלמיין האחרונה תקנא. גם אם אתה לא נכנס לפרטי האופנה של אז, זה די ברור שאז אי אפשר היה לתפור שמלות בצבעים כאלה - צבעים כאלה פשוט לא היו קיימים. המלכה בסדרה אפילו לובשת מחוכים, קרינולינות ופאות אבקה גבוהות, המתייחסות יותר לבארוק מאשר לאימפריה הפופולרית באותה תקופה (עם זאת, היוצרים היו יכולים להיות מונחים על ידי דיוקנאות המלכה, שצוירו בעיקר בתקופת נעוריה).בתמהיל המוזר הזה של תקופות וסגנונות, בשלב כלשהו אתה מפסיק בכלל להיות מופתע - אפילו עם עטיפות מחרוזות לשירים של אריאנה גרנדה ושון מנדס. אבל משהו מרמז כי כל החירויות הללו התקבלו על ידי יוצרי הסדרה בכלל לא בגלל האנאלפביתיות שלהם.

למען האמת, דרמות תחפושות הפסיקו להיות מדויקות היסטורית כל כך עוד בשנות האלפיים. הכל התחיל עם מארי אנטואנט של סופיה קופולה. יוצרי הסרט היו כה נינוחים עם התחפושת של התקופה, עד שניתן היה לראות נעלי ספורט של קונברס במסגרת יחד עם נעלי בארוק משי. רבים אז לא העריכו גישה זו, אך בכל זאת היא הצדיקה את עצמה: מאז היה קשה למצוא סטייליסט או מעצב שלפחות פעם אחת לא היה משתמש בצילומי הסרט בלוח הרוח שלו. ובו, למעשה, ניתן להתחקות אחר היגיון די ברור ומובן. פרשנויות חופשיות כאלה לסגנונות היסטוריים מאפשרות "לתרגם" את העלילה לשפה מודרנית. וזה הכרחי על מנת שהסיפור יתחיל להדהד עם הצופה של עידן TikTok ואתיקה חדשה.

ואז, כל סרט או סדרת טלוויזיה הם בעיקר יצירת בדיה, ולא כרוניקה דוקומנטרית. הוא לא עומד בפני המשימה להפוך לעזר חזותי בהיסטוריה. הוא צריך לבדר. וכאן אי אפשר להסתדר בלי תמונה אקלקטית מגוונת, שבה תקופות וסגנונות מתנגשים זה בזה. עבור הצופה לא חשובים הפרטים הקטנים, אלא התחושה הכללית - ויוצריה מסוגלים להשיג דרמות מחופשות מודרניות. ואז, מה נחשב אמין מבחינה היסטורית? בעוד ליוצרי קראון היו תצלומים אמיתיים של מלכים כחומר המקור שלהם, משתתפי ברידגרטון יכלו להסתפק במקרה הטוב בדיוקנאות טקסיות של האצולה של ריג'נסי - שכידוע היו לרוב רחוקות מאוד מהמציאות. כך שבכל מקרה לא נגלה איך זה באמת היה. אז למה לא לפחות ליהנות מהצילומים היפים?